הפניקס חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ - פסקדין

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (ת"א 1972/07) (כב' השופט נ' שטרנליכט) שדחה תביעה שהגישו המערערים נגד המשיבה בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים.

כלי רכב של המערער 2 (להלן: "המערער") שהיה מבוטח אצל המערערת 1 חנה בחנייה מוסדרת ליד המדרכה שבפתח משרדו בדרך מנחם בגין בתל אביב. כלי הרכב נפגע לטענת המערערים מאוטובוס של המשיבה שחלף לידו ושרט אותו לאורכו (וכך גם כלי רכב שני שחנה אחריו).

המחלוקת העיקרית בבית משפט קמא ולפניי נסבה על השאלה אם עד יחיד לתאונה, מר אלי אדרי, שהיה עובר אורח תמים במקום, זיהה את האוטובוס שלדבריו פגע בכלי הרכב של המערער. מר אדרי גרס ששמע את הפגיעה ואז ראה אוטובוס מפרקי של המשיבה שאת מספרו רשם ומסר במשרדי המערער 2 שאליהם נכנס כאל המקום הקרוב ביותר. על גירסתו חזר בתצהיר עדות ראשית ועל דוכן העדים.

התברר כי האוטובוס שמספרו נרשם אינו אוטובוס מפרקי ואף לא היו עליו סימנים המזוהים עם התאונה.

בית משפט קמא דחה את התביעה בקובעו שהוכח לכול הדעות שהאוטובוס שאת מספרו רשם העד אינו אוטובוס מפרקי ושלעד לא הייתה תשובה של ממש לכך. בית המשפט ציין שייתכן והאוטובוס הנושא את מספר הרישוי שרשם העד אכן עבר בסביבה סמוך לזמן התאונה, אלא שמדובר בצומת סואן – צומת בית מעריב בתל אביב – שבו עוברים כל העת אוטובוסים רבים, וייתכן שהעד לא רשם את הפרטים של האוטובוס הנכון.

המערערים טוענים שלא היה מקום לייחס משקל שכזה לטעות של העד בהגדרת האוטובוס כמפרקי, ושהוא אף ענה בחקירה חוזרת שייתכן וטעה. ממילא, אם מדובר באוטובוס מפרקי או אוטובוס אחר, העד זיהה אותו כאוטובוס של המשיבה. המשיבה מתנגדת הן מחמת שהטעות בנסיבות העניין היא מהותית, הן משום שמדובר בערעור על קביעות שבעובדה שקבע בית משפט קמא.

לאחר ששמעתי את הפרקליטים ועיינתי בחומר שבתיק בית המשפט הגעתי לכלל מסקנה שהדין עם המשיבה. הטעם העיקרי הוא שמדובר בקביעה שבעובדה שקבעה הערכאה הדיונית על פי הראיות שבאו לפניה, ואין זה מן הראוי בנסיבות דנן להתערב בה. אוסיף שאפילו הייתי רואה עצמי חופשי להתערב בקביעות בית משפט קמא, עדיין לא השתכנעתי, ולו במידה הדרושה במשפט אזרחי, שאכן מדובר באוטובוס של המשיבה. הגדרת האוטובוס המעורב בתאונה כאוטובוס מפרקי, שחלקו הקדמי "לפני האקורדיון" הוא שפגע במראה שבצד כלי הרכב של המערער, חלפה כחוט השני בכול הגרסות שמסר העד. גם תיאור הפגיעה באמצעות אותו חלק שמחבר בין המפרקים הוא תיאור שאינו מתאים לאוטובוס רגיל כדוגמת האוטובוס הנושא את מספר הרישוי שרשם העד. בנסיבות אלו לא זו בלבד שברור שהעד טעה אלא שקם חשש שטעותו התפרסה גם על זיהוי האוטובוס שאכן פגע, כשהוא עצמו לא ראה את הפגיעה. כפי שסבר בית משפט קמא, מי לידינו יתקע שטעותו של העד הייתה באשר לזיהוי האוטובוס כמפרקי ולא טעות באשר לזיהוי האוטובוס שאת מספרו רשם בצומת שבה חולפים אוטובוסים רבים. יש לזכור שנהג האוטובוס, הנושא את מספר הרישוי שמסר העד, העיד לפני בית משפט קמא שלא חש בכול תאונה ושניסיונו מלמד שאילו פגע בכלי רכב חונה היה אחד הנוסעים מעיר את תשומת לבו לכך.

לפיכך החלטתי לדחות את הערעור.

המערערים ישאו בשכר טרחת עו"ד של המשיבה בסכום של 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

המזכירות תואיל לשלוח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' כסלו תש"ע, 22 נובמבר 2009, בהעדר הצדדים.

אילן ש' שילה , שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: